תמונה זו היא חלק מחיי.
אני זוכרת שצילמו אותי במגרש המשחקים הזה, זוכרת את הרוח על פניי כשהתגלשתי, אך בתיק זיכרונותיי מאותה התקופה יש זיכרון רחוק ויקר יותר:
יפו ד' – היום יש שם בניינים עם מרפסות ואנשים שיוצאים להביט על כוכבים.
פעם, כשהייתי בת ארבע, היו שם רק חולות וחולות. הכוכבים אותם כוכבים.
אבי ואני יצאנו אל גבעת חול מיותמת באחד הימים כדי להעיף את העפיפון הגדול שעמד דרך קבע במרפסת, ממתין לשעת כושר.
הרוח העיפה את העפיפון אל על, כתום וגדול כל כך, ואבי החזיק בעוז, מזיז את החוט החזק לפה ולשם…
"גם אני רוצה להעיף", ביקשתי, והוא הביט בי בעיניו החומות וצחק.
"אם תחזיקי אותו, תעופי גם את…"
לימים הוא היה מי שהתעופף מוקדם מדי. בגיל שלושים הלך לעולמו בניתוח כושל, ואני, בת תשע וחצי, נותרתי לעוף בדמיונותיי אליו.