כאשר אדם בוחר לספר את סיפור חייו ולהביאו על הכתב, הוא יודע שבני משפחתו וחבריו יהיו הקוראים. בשלב השיחות בין המרואיין לביני עולים דברים ונשמרים בינינו בלבד. לא הכול נכנס לספר, אלא אם הוא בחר בכך. לפעמים הוא בוחר לעדן פה ולהרחיב כאן, לפעמים להשמיט, וזה בסדר, כי הספר אינו תלוש מהמציאות, וחלק מהמציאות הוא גם מרקם מערכות היחסים שלו עם יקיריו. לפעמים אפשר גם להעביר תחושה והרגשה לכתב ללא ציון של מאורע ספציפי, להביא רק את רוח הדברים בין השורות כדי להעביר מסר, לעדן אירועים או להבליט אותם. השיחות מאפשרות הסתכלות פנימית, יד ביד איתי, מאפשרות שחרור מדברים, ממחשבות, מסודות, מאירועים, מרגשות שרוצים כבר להניח להם, או לחלופין להיזכר בהם. התהליך המקסים הזה מוביל בסופו של דבר ליצירה, לסיפור חיים כתוב, מוחשי.
זה כל כך מרגש בעיניי.
אפשר לכתוב סיפור חיים המספר את קורות חייו של אדם כפי שקרו בפשטות, ואפשר גם להחיות את הדמויות, לתת להן מילים, לייצר ביניהן שיחות כדי להחיות אירועים.
אציג כאן דוגמאות שנכתבו בהשראת סיפורי חיים שכתבתי וספרים שערכתי, מפאת צנעת הפרט.
***
"אתה רואה שמעון, זאת רק השרשרת שיצאה מהמקום באופניים שלך", אמר לי אבא. שנינו היינו רכונים על האופניים תחת החום הכבד של אוגוסט. חופש גדול במחנה יהודה – פתח תקווה. אז עוד הייתי עסוק בלדמיין שלושה דברים עיקריים: רצאבי, מלך השערים, חוזר אלינו ל"הפועל מחנה יהודה", אבא חוזר הביתה, וברכה מהכיתה המקבילה מוכנה לחזור איתי מבית הספר דרך השביל של הפרדסים.
***
אז שמעתי שלאונרד כהן מופיע בפני החבר'ה בחזית בחצי האי סיני. לפחות להם ולו יצא משהו טוב מהמלחמה ההיא. אנחנו באותו זמן היינו תקועים בחור אחר, רבים עם האפסנאים על סיגריות תוצרת חוץ. הם לקחו את מה שהגיע – לעצמם, ואנחנו נשארנו עם ה"אסקוט" ועם ה"רויאל" אבל גם זה היה משהו, כי אם אין תחתונים להחליף ואין כמעט זמן לנשום, גם סיגריות תוצרת בית עושות את העבודה. עזבנו הכול, נשיקה לאישה וקדימה הסתער. כן, 1973 הייתה שנה ארורה…
***
"יוזף, תביא את החצילים!"
"אבל ריגידה, הם לא מוכנים עדיין", צעק אבי מהחצר האחורית של בית הוריי בהוד השרון.
"הם מוכנים, הם מוכנים, אני יודעת מה אני עושה, תביא את החצילים!" ענתה אימי. היא במטבח, עמלה מול השיש – חס וחלילה שאיזו קציצת קפילטע לא תקפוץ לה מהמגש לרצפה, והוא בחוץ, מנסה לגדל מלפפונים.
"נו באמת… עדיף ללכת לחנות של מנשה ולקנות כמה, אתה לא חושב?" הייתה אומרת לו מפעם לפעם בעודה מנגבת את ידיה בסינרה המהוה. וכך היו עומדים ומתווכחים כמה דקות עד שהייתה מבטלת אותו באנחה ובהנפת יד לשמיים וחוזרת למטבח.
"היא לא מבינה", אמר לי בעודו מטפס במדרגות מרפסת הבית. עיניו הכחולות מחייכות, מפזרות את עננת הקמטים שהצטברו בצידן. "היא לא מבינה שאדם לא יכול רק לקחת מאנשים אחרים. הוא חייב גם לייצר עולמות בעצמו".
"למה אתה מתכוון, אבא?"
"דני, עשר אצבעות יש לאדם ושתי כפות ידיים. אם לא יעשה משהו עם כל אלה, גם אם כמעט תש כוחו, איך ירגיש שהוא קיים?" הוא עמד לצד השולחן הישן, קומתו שחוחה אבל עיניו בורקות. הצעתי לו מכוס הלימונדה הביתית.
"תשתה, תשתה, אני כבר שתיתי קודם. עכשיו צריך להפוך קצת את האדמה בפינה של העגבניות. תבוא לעזור לי?"
"בטח אבא", עניתי.
יום שישי הוקדש אצלו תמיד לענייני הגינה – "חלומות בהקיץ", כך כינתה אותה אימי. בעיניה היא הייתה זו שהחזיקה את העולם על כתפיה בעודו הוא חולם חלומות. אבל שנינו ידענו – הוא ממרום גילו ומחוכמת שנותיו עימה ואני כבן יחיד הצופה מהצד עליהם, שבעצם, החלומות שלו הם אלו שנתנו לה כוח לקום בכל בוקר מחדש אל חייה, להיכנס למטבח ולייצר עולמות מתוקים, מלוחים, מהבילים, מדיפים ניחוחות של אהבה גם לאחר מותה של אחותי.
"נו, יוזף, כמה אני צריכה לחכות! החצילים!"
"אוי… שכחתי", חייך אליי.
"אני בא ריגיד'לה, אני בא!"
***
אפשר לתאר מצב בדרכים שונות וכולן כשרות:
"האותיות באו מהקדוש ברוך הוא אבל החיים מלאים בהפתעות". כן, היו לו משפטים סתומים כאלה, לסבי, ואני הייתי יושב על ברכיו, בן שש – אני זוכר, עטוף בזרועותיו המכתרות אותי עד לנקודת המפגש שלהן על השולחן שבחצר, פוגשות סכין, תפוז וקולפות. ביתו היה חלק ממארג השכונות הישנות בראשון לציון, הרבה עבודת אדמה והרבה עבודת השם.
או
"ציון, תביא את הסכין הגדולה, ותיזהר", סבי היה צועק מחצר ביתו בשכונה הישנה בראשון לציון. הוא כבר ישב שם מול השולחן הגדול ועליו קערת התפוזים. סיפורים על אלוהים ומחרשות אדמה המתינו לי. אבל כשאתה בן שש, אתה לא מבין במיוחד לא בזה ולא בזה.
או
סבי היה חקלאי והתגורר בשכונה ישנה בראשון לציון. הוריי היו מביאים אותי אליו לביקורים כשהייתי ילד. הוא היה מושיב אותי על ברכיו, ומדבר איתי על אמונה באלוהים ועל עבודת אדמה בזמן שהיה קולף תפוזים. ישבנו בחצר שלו. הקשבתי, אבל לא הבנתי דבר.
***
כן, ראיתי חברים נופלים בקרב, ספגתי לתוכי הדי ריח, הדי קול, אבל ביום שבו הבן שלי הלך… רק אז פגשתי בעוצמת המוות באמת, והוא הִכה בסנוורים.
אני לא זוכר הרבה מאותה שנה ראשונה, שנת האבל. הייתי לא שם ולא כאן, מתנדנד בין הזיכרונות לבין החיים שתובעים עמידה בהתחייבויות, תשלום בזמן, להביא, לקחת, להחזיר…
אני חושב, בעצם אני בטוח, שהנקודה שבה כף המאזניים הכריעה לטובת השיבה הביתה מ"עולם המתים", כך אני קורא לזה, הייתה אירוע די פעוט, לכאורה…
בתי הקטנה הייתה אז בכיתה ד'. פתאום הבנתי שגם אני נפלתי בשדה הקרב, אבל לא ההוא של בני, אלא בשדה הקרב של החיים, והותרתי מאחוריי כאב. היא רצתה אבא, ואני שכחתי להיות גם האבא שלה כי מאותו הרגע שבו הוא 'הלך' הייתי רק אבא שלו. שלוש מילים שלה ומבט עצוב אחד מעל צלחת הקורנפלקס שהיא אכלה באותו הבוקר, גרמו לאיזה מפץ פנימי בתוכי. באותו הרגע החלטתי לקחת אחריות על חיי ולא על מותו.
***
כשהשכן שלך מקבל סרטן, אתה קצת נבהל והרבה מנסה להדחיק. אתה מצטער, אתה חושב לעצמך כמה מסכנים הילדים, כמה האישה צריכה להיות חזקה עכשיו, וכמה הלוואי שהוא יצא מזה חי. ואז אתה מקבל את זה, אפילו שהפסקת לעשן כבר בגיל שלושים ואפילו שאתה רוכב באופניים בכל יום. למה זה מגיע לי? מה עשיתי לא טוב? פתאום אתה מבין שכל מה שחשוב באמת בחיים האלה נמצא יחד איתך תמיד. זה הילדים, המשפחה, השמש בבוקר, זה החיוך והחיבוק וכל מילה, ואי אפשר לדעת, בעצם, מה באמת יקרה.
עכשיו כבר מאוחר מדי. הרכבת של החיים ממשיכה בלעדיי. מה נשאר? להילחם? אמרו לי שאי אפשר, שזה די סופי. אבל ראבק! מי רוצה להשאיר כאן את כולם וללכת?
***
לי יש את שמיכת הפוך שלה. אני האישה השנייה. היא כבר מזמן לא מתכסה בה, היא מתכסה ברגבים. פרחים פורחים מעליה. אני מתכסה בנוצות של אווזים בחורף, בבד 100% כותנה, ובפינה כתוב שמה. זאת החלוקה – היא קיבלה את השלווה, את האין־סוף, את המנוחה, ואני קיבלתי את ילדיה, את שמכתה ואת אישהּ.
***
זקנו הלבן עצוב. זיכרונות המלחמה ההיא חרותים על זרועו, ספרות־ספרות, אבל עיניו מחייכות במפגש עם נכדיו, ילדיי. הוא לא סיפר, הוא פשוט היה חי את ההיסטוריה שלו:
"לחם – לשמור, חזי. אף פעם לא לזרוק".
"אבל, אבא, זה כבר מלא עובש".
"לשמור, חזי, אף פעם לא לזרוק…"
כל כמה שרציתי, הוא לא נענה לבקשותיי לזיכרונות. אבל כשדור, בני הבכור – נכדו הראשון, הגיע לבקר כדי שיספר קצת עבור עבודת השורשים של בית הספר, נפתחו הסכרים, ואנחנו עלינו יחד על סירת קנו קטנה, והפלגנו אחורה בזמן.